אחד הנושאים המשמעותיים והמורכבים הנדונים במסגרת חישוב הפיצויים לנפגעים בתיקי נזיקין, הוא שאלת קיצור תוחלת החיים. מדובר בסוגיה בעלת השפעה והשלכה דרמטית על היקף הפיצוי, וגם כזו שמעוררת קושי משפטי, מוסרי ואנושי.
תוחלת החיים היא אחד מהנתונים המרכזיים בחישוב הפיצויים, שכן הפיצוי מחושב עד לסוף תוחלת חייו של הנפגע. ככלל, מסתמכים בעניין זה על טבלאות תוחלת החיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הקובעות תוחלת חיים ממוצעת בישראל, תוך הבחנה בין מין ולאום (יהודים ולא ליהודים), ובהתאם לנתונים אלו מחושב הפיצוי.
מתי עולה טענה לקיצור בתוחלת החיים של הנפגע הספציפי ביחס לתוחלת החיים הממוצעת הרגילה?
חברות הביטוח מעלות טענה זו בעיקר בשני סוגי מקרים:
נפגעים קשים במיוחד– כגון נפגעי ראש או עמוד שדרה, בדרך כלל במצב של צמח או הכרה מינימלית. במקרים אלו טוענת חברת הביטוח כי הפציעה קשה גורמת לתחלואה עודפת ותוחלת החיים מתקצרת באופן משמעותי.
נפגעים מבוגרים וקשישים– מקרים בהם מדובר בנפגעים בגילאים מתקדמים, אשר סובלים מתחלואים שונים, כמו הרבה מבני גילם, טוענת חברת הביטוח שגם אלמלא התאונה וללא כל קשר אליה, תוחלת חייהם הייתה קצרה מהממוצע, בשל מצבם הרפואי.
קושי משפטי ומוסרי
ברור כי מדובר בנושא בעייתי וטעון במיוחד – הרי אין אדם, גם לא בית המשפט, שיכול לדעת באמת כמה שנים יחיה אדם מסוים. מדובר בקושי משפטי ומוסרי. כיצד ניתן לקבוע, אפילו לצרכי חישוב בלבד, כי אדם יחיה עד גיל מסוים ולא מעבר לכך?
למרות הקושי, אין מנוס מהכרעה בסוגיה זו לצורך חישוב הפיצויים. בתי המשפט מדגישים כי הקביעה היא אך ורק לצורך החישוב ואין לה כל משמעות אחרת מעבר לכך.
מינוי מומחה רפואי ונטל ההוכחה:
כאשר עולה טענה של קיצור תוחלת החיים, בית המשפט אינו קובע את תוחלת החיים על דעת עצמו, אלא מומחה רפואי. כאשר חברת הביטוח מעלה את הטענה היא צריכה לבקש מבית המשפט למנות מומחה רפואי שיחווה דעתו בנושא קיצור תוחלת החיים.
חשוב להדגיש כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על חברת הביטוח. היא זו שצריכה להוכיח, באמצעות חוות דעת רפואית, כי קיימת הצדקה לקיצור תוחלת חייו של אותו נפגע או נפגעת וכן מהי תוחלת החיים המקוצרת.
"הרצחת וגם ירשת" – הדילמה בנפגעים קשים
כאשר הטענה לקיצור תוחלת החיים עולה במקרים של נפגעים קשים במיוחד הטענה מקוממת במיוחד, שכן מחד חברת הביטוח מייצגת את המזיק שגרם לתאונה ולקיצור תוחלת החיים של הנפגע, ובמקביל היא מבקשת גם להנות מהתאונה ומהנזק על ידי תשלום פיצוי מופחת. מדובר במצב שהוא בבחינת "הרצחת וגם ירשת" – הגורם שפגע ונושא בחובת הפיצוי, מבקש גם להפיק תועלת כלכלית מהפגיעה.
למרות הקושי הלוגי והמוסרי, חישוב הפיצויים נעשה, בסופו של דבר, באופן מתמטי וקר, על בסיס הנתונים העובדתיים של אותו נפגע. יחד עם זאת, יש לזכור כי קיצור תוחלת החיים משפיע לא רק על הפיצוי עצמו, אלא גם על הניכויים של תגמולי הביטוח הלאומי, המופחתים מהפיצויים שהנפגע מקבל מחברת הביטוח. כלומר, כאשר נקבע קיצור בתוחלת החיים של הנפגע, אז גם הניכויים קטנים בהתאמה. לכאורה זה פלוס מסוים, אך בפועל, ברוב המקרים, הפיצויים שהופחתו גבוהים מהניכויים של תגמולי הביטוח הלאומי, ולכן קיצור תוחלת החיים פועל לרעת הנפגע.
בעיית המחקרים הזרים
בעיה נוספת נוגעת לבסיס המחקרי שעליו המומחה הרפואי מבסס את חוות דעתו. לרוב, ההכרעה בסוגיה זו מתבססת על מחקרים ומאמרים שנערכו בארצות הברית או באנגליה – בהן תוחלת החיים הכללית נמוכה מזו שבישראל. עוד בעיה היא שמערכת הבריאות בארצות הברית, למשל, פחות נגישה לאזרח הפשוט, מאשר מערכת בישראל, שבה נגישות רחבה לכלל האוכלוסייה לשירותי בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. פער זה יוצר הבדל בין תוחלת החיים בארצות הברית לבין תוחלת החיים בישראל. הבדלים אלו מעוררים קושי ממשי בהסתמכות ובהשלכת ממצאי מחקרים אלו על קביעת תוחלת החיים של נפגע בישראל.
קיצור בתוחלת החיים אצל נפגעים קשישים – כשל סטטיסטי
ביחס לנפגעים קשישים קיימת בעייתיות נוספת, שכן הטבלאות הסטטיסטיות הרגילות של תוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית, כבר מביאות בחשבון תחלואות גיל וזקנה. תוחלת החיים הממוצעת אינה משקפת מצב של אדם "בריא לחלוטין", אלא כוללת בתוכה את העובדה שקשישים סובלים ממחלות שונות וזקנה הגורמות לקיצור תוחלת חיים אצל כל אוכלוסייה.
לפיכך, ניסיון לבודד איזושהי תחלואה ספציפית, כמו סוכרת או מחלת לב, ולטעון כי בגינה לקיצור נוסף בתוחלת החיים לאותו נפגע קשיש, יוצר כשל לוגי-סטטיסטי. למעשה הנושא של קיצור תוחלת חיים אצל קשישים הפך להיות "רעה חולה" בתיקים רבים, וכל נפגע מבוגר שיש לו תחלואה כלשהי חברת הביטוח מבקשת מינוי של מומחה רפואי בטענה לקיצור נוסף בתוחלת החיים, בשעה שממילא גם בטבלאות הרגילות גלומה העובדה שקשישים חולים ויש להם כל מיני תחלואים שבגללם תוחלת החיים שלהם היא כפי שהיא.
דוגמאות ממקרים שטופלו במשרדנו
מקרה ראשון, מבוגרת קשישה כבת 78 שנפגעה בתאונת דרכים. המומחה קבע שתוחלת חייה היא חמש שנים בלבד מיום התאונה. בינתיים, התיק המשיך להתנהל בבית המשפט, עברו כבר שש שנים, והנפגעת תודה לאל עדיין חיה ונושמת, חרף קביעת המומחה, שכמובן הפכה ללא רלוונטית. בפסק הדין "נאלץ" בית המשפט להתעלם מקביעת המומחה וקבע תוחלת חיים ארוכה יותר.
מקרה נוסף, בחור צעיר שנפגע בתאונת דרכים קשה בהיותו כבן 25. בתחילת ההליך מונתה ע"י בית המשפט מומחית, שקבעה שתוחלת חייו בעקבות התאונה היא 12 עד 14 שנים בלבד, כלומר עד לגיל 38. בהמשך, עקב פטירת המומחית, מונה מומחה אחר, אשר קבע שהנפגע צפוי לחיות עד גיל 67 – כמעט כפול ממה שקבעה המומחית הראשונה.
זו דוגמה אחת מני רבות שממחישה עד כמה קביעת תוחלת החיים היא קשה ובעייתית, ולמעשה מדובר בקביעה שרירותית התלויה בהערכות סובייקטיביות של מומחים שונים, כאשר מומחה אחד יכול לחשוב דבר אחד ומומחה אחר יכול לחשוב דבר אחר לחלוטין.
תשלום עיתי – פתרון חלקי
אחד הכלים המשפטיים שקיימים שאיתם אפשר להתמודד עם הקושי בנושא תוחלת החיים הוא מנגנון התשלום העיתי. מדובר באפשרות הקבועה בחוק, לפיה בית המשפט יכול במקרים מסוימים, לרוב כאשר יש קושי להגיע לאיזה שהיא קביעה מבוססת בנושא תוחלת החיים, לקבוע פיצוי "בתשלומים" במקום סכום חד פעמי. כלומר, בית המשפט קובע שבמקום שהפיצוי ישולם לנפגע בסכום חד פעמי, כפי שמקובל למעשה כמעט בכל פסקי הדין, הוא ישולם בתשלומים עיתיים חודשיים עד לתום תוחלת חייו של אותו נפגע בפועל. מנגנון זה מבטיח שהנפגע ימשיך לקבל פיצוי כל עוד הוא בחיים. מנגד, מדובר במנגנון המעמיס על מערכת המשפט ופוגע בעקרון סופיות הדיון ולמעשה מחייב את הנפגע להמשיך להתדיין ולהתנהל מול חברת הביטוח כל עוד הוא חי.
לסיכום
קיצור בתוחלת החיים הוא סוגיה מורכבת, רגישה ושנויה במחלוקת בדיני הנזיקין, הנשענת על הערכות רפואיות וסטטיסטיות ואינה מדע מדויק. לפיכך, ולאור ההשלכה וההשפעה הדרמטית של קביעה זו על פיצוי הנפגע, היא מחייבת זהירות ובחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה.
עו"ד ענבר הרשקוביץ – מומחה בתביעות נזיקין
משרד עו"ד נזיקין ורשלנות רפואית – פרויליך-פרחי